דף הבית » סיפורי קץ הימים » נתיב האור

נתיב האור

נתיב האור - סיפורה של עירית חיה

בבוקרו של יום בהיר ורגיל הייתי בדרכי לעבודה, יום עבודה עמוס בטלפונים ופגישות, משהו שאני עד היום לא יכולה להסביר אותו גרם לזה שבצומת הרמזורים קרליבך, פניתי ימינה במקום שמאלה ומצאתי את עצמי מול קופת-חולים, הולכת בלי להבין מה אני עושה, יורדת במדרגות ל"רנטגן" ומבקשת צילום ריאות. עד היום כשאני חושבת על זה - לא ברור לי למה עשיתי את מה שעשיתי! יומיים קודם לכן הייתי אצל רופא המשפחה והוא במין חיוך מוזר כזה מסכם ואומר לי: "את בריאה לחלוטין!" ושהסיבה לתחושות החולשה שלי הם רק תוצאה של מתח. הוא שלח אותי לפסיכולוג על רקע של "סטרס", דבר מוזר קרה כשיצאתי מחדרו, הוא נפנף במעטפת צילומי רנטגן שהייתה לו על השולחן ואמר לי, ואני לא אשכח את המשפט הזה: "תגידי תודה שאת בריאה ושמצבך לא כמו של זה שהיה כאן לפניך ואלה הצילומים שלו, נתגלה לו סרטן בריאה!" לכאורה מקרה, ולכאורה בכלל לא שייך... יומיים אחרי, אני מצאתי עצמי למטה ברנטגן של קופת-חולים מאוחדת ברחוב שפרינצק מבקשת צילום רנטגן, וגם שהרופא יראה אותי לאחר מכן. עשיתי את הצילום והרופא קרא לי לאחר מכן, לא מאותן סיבות שאני חשבתי, הוא קרא לי כי מה שהוא ראה בצילום היה מחריד! הוא ראה בריאות שלי - של אשה בת 36, גידול ממאיר! והוא קרא לי לבשר לי את הבשורה הרעה...

ישבו שם שלושה רופאים, ואחת מהם הייתה רופאה רוסיה שרצתה לעשות לי שיקוף נוסף, וכשהיא הכניסה אותי לחדר היא חיבקה אותי ואמרה לי: "כשבן אדם חולה הוא צריך להיות חזק!" אני עוד לא הבנתי למה היא מתכוונת, לא הבנתי, מה זה נקרא "כשבן אדם חולה"?! ובוודאי לא חשבתי על המחלה.

מכאן התחיל תהליך מהיר מאוד ואינטנסיבי בתוך קופת החולים כדי לארגן לי "סי טי" ובדיקת רופא מומחה, עוד באותו יום עליתי למעלה לקומה העליונה וכל הגוף שלי רעד מפחד. התקשרתי לאחותי הקטנה ובלי להכניס אותה לפאניקה ביקשתי שתבוא אלי לתל-אביב, אמרתי לה שתבוא ל"סינימטק" ולא לקופת-חולים כדי שלא תיבהל. כשעמדתי בחוץ וחיכיתי לה, ידעתי בתוך תוכי שמהיום החיים שלי הם לא אותו הדבר. לא ידעתי מה יש לי, אבל ידעתי שמכאן אני לא הולכת הביתה וממשיכה בשגרה. ב-7 בערב כבר ישבתי מול רופא שאמר לי שיש לי סרטן ריאה ושאני חייבת לנתח את זה מהר. אני זוכרת שבאותם רגעים כל הגוף שלי רעד ואני חושבת: "מה עושים? מה עושים בשם ה'?" באותו הלילה אף אחד במשפחה לא ישן, לא אני ולא אחותי, קשה להיזכר ברגעים האלה, כבר באותו לילה קמתי מהמיטה כמה פעמים וצעקתי: "אלוקים! תודה רבה, תודה רבה שהצלת אותי!" זה לא מובן, אבל אפילו אז בתור אשה חילונית ידעתי שנעשה לי כאן נס - שהגעתי בדקה ה- 90, שאני לקופת-חולים הזאת לא הגעתי כי המערכת הרפואית עקבה אחרי ודאגה לי והייתה אחראית עלי, אני לקופת-חולים הזאת הגעתי, כי מלאך אלוקים הסיט לי את ההגה ושלח אותי לאן שהייתי צריכה להיות בו - זה היה הניצוץ הראשון בשבילי להבין ששום דבר הוא לא מקרה, אבל לא התעוררתי! עדיין לא התעוררתי...

מכאן הלכתי לניתוח, אבל אז כבר הלכתי עם תהלים, התפללתי לקב"ה. עברתי שבעה מדורי גהינם! ניתוח, כאבים איומים, עוד ניתוח, כימותרפיה, הקרנות, אנחנו מדברים על תקופה של שנה וחצי...

בזמן הזה מצאתי את עצמי חושבת הרבה מאוד על הקב"ה. מצאתי את עצמי שברגעים כאלה כשבן אדם נמצא כל-כך למטה, אז במה יש לו להאחז? כל החכמה החילונית הייתה בשבילי כמו חוט תפירה שזורקים לטווה. לא היה בה כלום! ברגעים הכי קשים נאחזתי רק בו! ברגעים הכי קשים שלי כשחשבתי על הדברים הכי נוראים, והמחלה הזו מעמידה את הבן-אדם בגבול החיים והמוות, והוא לא נמצא במקום בטוח - בחממה הזאת של "כוחי ועוצם ידי". פתאום הבנתי שזה בכלל לא משנה מה אני אעשה, אני אמכור את הדירה שלי, אני אשלם מליון דולר... לא משנה מה אני אעשה, שום דבר לא יכול להציל אותי מזה, רק כוח עליון! ההבנה הזו התגבשה בי כל הזמן, אבל אני עדיין לא ראיתי, חיפשתי... כל מיני חברים הציעו לי מדיטציות, "הודו", "קרישנה", "מישנה"... אני דחיתי את הכל, לא בשכל – בנשמה! הייתי קוראת דף מהספר ולא מתחברת, עושה מדיטציה ולא מתחברת, בולעת כדורים סיניים ולא מתחברת, הרגשתי שלא מגישים לי עזרה אמיתית – זה לא עזרה!

אני ממשיכה מהסיפור הזה וחוזרת קצת אחורה, כי באותם ימים התחלתי לחשוב ולהבין שיש משהו בנשמה שלי שהוא אחר - אני נשמה יהודית. היו לי הרבה שעות לחשוב... בתור ילדה אני זוכרת שהיה חשוב לנשמה שלי שבת! נסעתי להונג-קונג לפני שחליתי, חיפשתי בכל מקום בית-כנסת לעשות בו את "ליל הסדר", ולא הייתי דתייה, קניתי חבילת מצות ב-100 דולר בהונג-קונג ולא אכלתי שם באף מסעדה - כך עשיתי. לאורך כל החיים היו לי איתותים, איתותים של נשמה יהודייה, אבל אני לא שמתי לב, לא שמתי לב, ואז באה המכה! באותה השנה שבה חליתי העסק המשפחתי התמוטט, עם הפסדים של מאות אלפי שקלים, אמא שלי יצאה לפנסיה, אבא שלי חלה בסכרת ואני חליתי בסרטן!!! זה לא יכול להיות מקרה! משפחה שכל החיים חייה בשלווה וחשה מוגנת, הכל בבת אחת?! אז כבר ידעתי שהקב"ה רוצה מאיתנו משהו, זה לא יכול להיות אחרת! במחלקה האונקולוגית בבית חולים בלינסון, אתם צריכים לראות מה קורה שם, יש צד אחד של העולם שיושב בבתי קפה ולא מבין שיש צד שני של העולם בבתי-חולים! אני שחגגתי כל החיים שלי, מצאתי את עצמי בצד השני - במחלקה האונקולוגית! בת 36 שוכבת עם אינפוזיה בוורידים, פותחת ספר תהלים ומבקשת מכל החולים להתפלל איתי... זה מה שהיינו עושים כשהיו מזריקים לנו את הרעל לוורידים, אתם צריכים להבין שאנחנו בשר ודם! היום אנחנו פה - מחר אנחנו שם...

אני הייתי בריאה ושלימה עד לא מזמן, לא ידעתי להעריך את זה, מה זה לקום בבוקר בלי ללכת לרופא - אף פעם לא אמרתי תודה! פשוט לא הבנתי! חשבתי שמגיע לי לקום כל בוקר ככה, לא הבנתי מה זה לחיות בלי ללכת למחלקה האונקולוגית, בלילות הייתי שוכבת במיטה ומדברת עם בורא עולם, הנשמה שלי הייתה צריכה את זה, זה לא השכל, לא המחשבה, לא האינטרסים, לא כי אמרו לי: "לך תדברי עם פסיכולוג!" הלכתי לפסיכולוגים - הם לא יכלו לעזור לי! שמעתי אותם אומרים לי שֶיַדם קצרה מלהושיע... "פסיכולוגים!" הייתי אומרת להם: "אתם יכולים להבטיח לי שאתם מאמינים שאני אהיה בריאה? "מאמינים"? הם אמרו לי: "לא!" אז איך אני אטופל אצל פסיכולוג שהוא בעצמו לא מאמין?!

בלילות הייתי שוכבת לישון ברגעים מאוד קשים, אני לבד - אמא שלי לא מחזיקה לי את היד, הרופא איננו, אף אחד לא איתי, אני לבד, ועל מה אני חושבת? על הקבר! על המוות! שאני לא רוצה שהנמלים יאכלו אותי, שאני רוצה לחיות!!! אבל איך עושים את זה? כלום לא עוזר, כלום! התחלתי לדבר במיטה איתו, קראתי לו "אבא" ,קראתי לו "חבר", קראתי לו "הקב"ה", לא היו לי מילים... לא ידעתי איך לקרוא לו... אמרתי לו: "בבקשה, תעזור לי!" הרופאים לא יודעים כלום, תאמינו לי! אחד אומר כך והשני אומר אחרת, זה היה נורא - פתאום להרגיש כל-כך חסרת ישע... כל החיים חייתי מתוך הרגשה שאם יש בעיה הולכים לרופא או לעורך דין, תמיד יש מישהו מ"למעלה" שמסדר את העניינים, אבל פתאום הבנתי שמעל כל אלה יש עוד מישהו... שהוא לא הם, אמרתי לו "אבא! אתה אבא של כולם!" ופתאום גם ביקשתי שיסלח לי, אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאני צריכה לבקש סליחה: "תסלח לי! בבקשה תסלח לי! תגיד לי מה אתה רוצה ממני, רק תגיד לי מה אתה רוצה ממני, מה עושים? לאן ללכת?" לא ידעתי כלום. אין! אין! לא שומעים בת קול, אין! מי אומר מה עושים? ככה לילות שלמים... שעות רבות דיברתי - לאט לאט זה הפך להרגל, הייתי מדברת רק איתו, והיה משהו בשתיקות האלה שבהם אני הייתי מדברת, ידעתי שמקשיבים לי, ידעתי שאוהבים אותי וכל דבר ודבר שקרה לי - ראיתי איך מישהו עוזר לי!

הלכתי לעשות צילום, בטעות הטכנאי ירד 2י ס"מ למטה וגילו גרורה... בטעות?! לא! זה לא בטעות! זה הוא שהקשיב לי - אם לא היו מגלים אותה, לא הייתי כאן היום! אז תגידו לי! תגידו לי! אף רופא, אפילו לא הטובים ביותר והייתי אצל הטובים ביותר, לא עשה בשכלו את מה שכביכול הטעויות עשו - בלי שֶׂכֶל כביכול... ידעתי שזה לא קרה לי סתם, ידעתי שרק בורא עולם אחראי לזה! הוא נתן, הוא יודע! הבנתי שמכאן אי-אפשר להמשיך באותה הדרך! ידעתי שלא יעזרו, לא התרופות ולא הניתוחים - אם אני לא אשנה את הדרך. ידעתי! ידעתי ששינוי חייב להגיע! כאב לי, למה הייתי צריכה להגיע לזה?! למה צריך צלקות וכאבים בשביל להגיע?! למה לא לעשות את זה לפני, כשהכל עוד טוב?! להתחיל לחשוב, מה אני? למה אני כאן? מה באמת התכלית? למה לעשות את זה בתוך בית-חולים עם כדורי מורפיום להרגעת הכאבים? למה? למה לחכות? אין זמן! אין זמן! לא הייתי צריכה לחכות כל-כך, הייתי צריכה להבין ממזמן את הרמזים, והוא נתן לי הרבה רמזים... רק לא ראיתי! אמרתי: "שטויות! זה לא פרקטי! זה לא הגיוני! זה לא מסתדר! אני בת תרבות מערבית מודרנית! אני אשת עסקים! מי מתייחס לרמזים כאלה בכלל?!"

אני ידעתי שככה יהיה? אתם חושבים שיש הודעה על זה? אין שום הודעה!!! פתאום בשנייה הבן אדם מרגיש כמו ג'וק שדרכו עליו וזהו! זהו! כל התכניות שלי השתנו! התקרבתי לאבא, חיבקתי אותו, הורדתי את הראש ואמרתי: "אני אהיה ילדה טובה! אני חוזרת הביתה! אני חוזרת לדרך של סבא שלי וסבא של סבא שלי - לדרך שהם היו הולכים בה.... אני אלמד את החכמה הזאת - אני חוזרת הביתה!" אתם יודעים שלחזור בתשובה - זה לקבל מתנה גדולה מאוד!!! למרות כל הייסורים, כשהאור מגיע זה כאילו שאליהו הנביא דופק בדלת ומביא חבילה מלאה אור, אור עצום, אור ענק ואומר: "קחו!" זה לא דבר פשוט... היום הבכי והדמעות הם בצד האושר, כי היום יש לי את אבא. יותר טוב להיות חולה וקרובה לאבא, מאשר בריאה ורחוקה ממנו... היום יש לי את אור פניו, ישתבח שמו!

אני רוצה להגיד לכל מי שמוכן לשמוע אותי, שתודה רבה שחליתי! "תודה רבה אבא!" כי אם לא הייתי חולה – אז אף פעם לא הייתי בוכה, הייתי ממשיכה עם השטויות, אני זכיתי להכיר את בורא עולם, אני מאושרת לראשונה בחיי באמת! זה פשוט לא להאמין... זו זכות גדולה מאוד, זה לא פשוט שמלך מלכי המלכים - המלך העליון פותח בפניך את השערים, לא כל אחד יכול להגיע לארמון שלו, אף אחד לא עושה טובה, להכיר את בורא עולם - זה רק לטובתך! רק לטובתי! זאת המתנה שאני קיבלתי, לא מתנה שאני נתתי, והיום ברוך ה' אני מבינה את משמעות המשפט: "ברוך שלא עשני גויה". אני רוצה לעבוד את השם!! עכשיו שאני יודעת מה הם החיים - אני לא רוצה למות! אני רוצה לחיות!!! ואני מתחננת לבורא עולם שייתן לי הזדמנות, עוד תפילה, עוד ברכת המזון, עוד שבת... זה הכיף שלי! בבקשה אדון עולם! אדון עולם אשר ברא בטרם כל יציר נברא... תן לי חיים! תן לי חיים להכיר אותך יותר טוב! אין זמן! אנחנו מעכבים את משיח צדקנו...

מאז שאני בעלת תשובה אני מרגישה בעלת מזל... שהרמב"ם כתב על בעל תשובה: אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ מרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. היום אני אהובה ונחמדה קרובה וידידה. אני מאחלת לכם שגם אתם תזכו לזה...אמן, כן יהי רצון.

לשמיעת הסיפור לחץ כאן