בס"ד

אני מסעוד אשר חיים ביטון. נולדתי במרקש. הגעתי ארצה. בהיותי קטן, מאז נפטרה מרת זקנתי, עליה השלום המשכתי ב"חברה קדישא", הן בבתים של האנשים עם החולה הגוסס עד הפטירה שלו... לא אכפת לי יום, לא אכפת לי לילה, עד שקוראים לו 'קריאת שמע', ומשם עושים את מה שעושים.

בשעה עשר וחצי קיבלתי כאב עז וסחרחורת חזקה, כל הראש שלי הסתובב. אמרתי: "ריבונו של עולם! מה קורה לי היום? אני לא יודע מה לעשות", אמרתי: "ריבונו של עולם, תציל אותי! יא בר יוחאי", אני צועק: "יא בר יוחאי". אני רואה את היד שלי, כולה כחולה! הלכתי למכלוף אחי. אמרתי לו: "מכלוף! תרוץ, קח אותי לקופת חולים".

(מכלוף): הסתכלתי עליו, ראיתי שהוא מתחיל להזיע והוא תופס את הצד.

(מסעוד): הגעתי לקופת החולים, הכול נעלם! אין כלום, לא כאבים, לא שום דבר. נכנסתי ופתאום שוב התחילה אותה סחרחורת איומה, אמרתי לעצמי: "זה היום האחרון שלי! אני לא אעלה במדרגות, אני אעלה דרך המעלית". הזמנתי את המעלית למטה, לחצתי על שתיים, ואני רואה שכבר אין לי אוויר, אין לי כוח לדבר, אני רואה שהכול שחור, שחור לגמרי, כבר המעלית עלתה וירדה. אני לא רואה כלום. אני רואה... ופה מתחיל הסרט שלי, המכה שלי מתחילה פה!

אני רואה בן-אדם, מה אני אגיד לכם, גבוה מאוד, גלימה שחורה, הוא מסתכל עלי בעיניים עמומות ככה. הוא צועק לי: "בוא! בוא!" אני כולי רעדתי במעלית. אין לי אף אחד! אמרתי: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!" אני רואה את העיניים שלו, הפנים שלו, הגלימה שלו כולה שחורה והוא מסתכל עלי בעיניים יוקדות אש, הוא נותן לי שתי "טיפות" בחרב קטנה, הוא מכניס לי אותה בגרון, בפה שלי, ככה באכזריות... נפלתי שמה! ואז מקומה שנייה עוד פעם נפתחה הדלת, הכניסו אותי... עשו לי את האק"ג, ואז כבר קיבלתי התקף לב.

(מכלוף): ואז אני מסובב את הראש ומסתכל עליו, אני רואה אותו - הפך את העיניים. באותו רגע תפסתי את הרופא, אמרתי לו שהוא מת, 'תראה, תסתכל עליו הוא מת'.

(מסעוד): לא יכולתי יותר לנשום, ואני עכשיו עולה, אני עוזב את הגוף שלי למטה, ואני עולה למעלה... איזה דבר, אני רואה את כולם, את כולם אני רואה, קופת חולים מלאה מפה לפה, אני מעל הגוף שלי והגוף שלי למטה. התחילו לתת לי מכות חשמל, מכה ראשונה... כל מכה שעושים אני מרגיש את הגוף שלי למעלה... מכה ואחרי זה עוד מכה, ואני צועק להם: "תעשו טובה, לאט לאט, לאט לאט". אני רואה את ד"ר בוריס עם חלוק לבן והוא נותן לי זריקות, מכניס מחטים והם מנסים לעשות לי החייאות, הראשונה, השנייה, השלישית, רביעית, חמישית, שישית... שום דבר! שום דבר! בשישית קבעו שהלכתי!

בדיוק באותו הזמן הרב ניסים, ראש העיר שלנו הגיע בדחיפות ואמר לו: "מה אני שומע היום?"

(מכלוף): ד"ר נדים יצא והרב ניסים נכנס, ד"ר נדים אומר לאחותי ולאחי: "תשמעו! ניסינו הכול, 45 דקות אנחנו מנסים, לא הצלחנו!" ככה במילים האלה: 'לא הצלחנו, הלך!' המילה הזאת 'הלך' והמילה של הרב ניסים: "תנו עוד מכה!" זה באותו רגע! המכה שהוא נתן, ד"ר בוריס, אתה שומע מהחדר: "יש דופק! הדופק חזר!" וכל החדר, אתה ראית כאילו הייתה צעקה גדולה ששמעו שצעקו שהדופק חזר.

(מסעוד): הם התחילו לצעוק: "יש דופק!" אני מפה עוזב את העולם. פה אני ממשיך... רוח, אבל איזה רוח, איזה רוח, רוח אביבית. עד שאני מגיע לאיזו מנהרה קטנה ואני לא יודע לאן מובילים אותי, המנהרה היתה קטנה אבל לאט לאט מתרחבת והאור הקטן שלה מתחיל להיות גדול גדול, והאור הזה מושך אותך, נותן לך שמחה בלב, אתה נהנה, אתה נהנה הרבה ואתה שמח וטוב לב, עד שאני פתאום רואה שניים לבושים בשחור; אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה! הם מסתכלים עלי ואחד מרסק לי את היד; לוחץ לי את היד באכזריות, וכל הזקן שלו שחור, העיניים שלו - אש יוצאת מהן! הוא מסתכל עלי ככה, ואחד על ידו, ומהיד השנייה תופסים אותי, עוד אחד, ואחד על ידו, זאת אומרת ארבעה, שניים שתופסים לי את הידיים ושניים שעל ידם, ולא ידעתי שהם המקטרגים שלי, ואני שומע: "מסעוד!" פעם ראשונה, פעם שנייה, ופעם שלישית: "מסעוד! תעלה לבית-דין של מעלה!"

ואנחנו הולכים, הולכים והולכים עד שהגענו לבית-דין, ושמה אני רואה מצד שמאל שלי אחד, שניים, מאה, מאתיים, שלוש מאות, תוסיף עוד שש מאות ואלף; כולם לבושים בשחור וצועקים עלי: "תמשיך את הדרך!" ומסתכלים עלי בעיניים מבהילות... ואני כולי בפחד, כולי בחיל ורעדה! אני צועק: "ריבונו של עולם! מה אני אעשה?" ואני מרחף, אני רק מרחף, עד שהגענו לבית-דין של מעלה. כולם התאספו עלי. אני מסתכל עליהם. מה הם רוצים? ואין מי שיגן עלי.

אני רואה ארבעה דיינים ושני סופרים. הם מסתכלים עלי עם מסווה על הפנים שלהם! שניים זכר צדיקים וקדושים לברכה, שאין לי רשות לדבר עליהם, אבל שניים כן ראיתי אותם, אחד זה מורנו ורבנו הקדוש, הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, הוא מסתכל עלי. ואני כולי רועד, ואחד שאני אומר את השם שלו אני כולי רועד, כולי רועד, אני לא יכול להגיד את השם היקר שלו, בנם של קדושים, מורנו ורבנו רבי דוד אביחצירא שליט"א, והם מסתכלים עלי, אני רואה את הפנים שלהם, מסתכלים עלי ומביאים את הספרים. חשבתי, אני כל מה שעשיתי, מלא מצוות, יתנו לי עכשיו פרס! אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה!

על מה דנו אותי? משא ומתן באמונה - זה הדבר הראשון, "קבעת עיתים לתורה?" ועוד אחרון "ציפית לישועה?" מתחילים להביא ספרים. חשבתי קצת, ספרים של העוונות שלי, אחד אחרי השני, אחד אחרי השני, עד שהתמלא כל החדר מהם, ומשמה צועקים לי: "רע! רשע!"... עד שהדין שלי, לאן, רבותי? הראשונה, ואני אומר את זה, הראשונה - על דיבור בבית כנסת! אוי לו לבן-אדם שמגיע לשמה עם חולצה לבנה, אבל יש לה כתמים! של מה הכתמים האלה? על דיבור בבית-הכנסת! על הדיבור בבית-כנסת! ומסתכלים עלי: "רע! רשע! אתה מחלל את המקום. איך אתה עושה את זה?" אלה שעומדים שמה, שש מאות, שבע מאות, עד אלף איש צועקים עלי: "רע! רשע!" אין להם רגע אחד לשתוק, שום דבר! מסתכלים עלי בעיניים כאלה וצועקים: "רע! רשע!" אתה כולך רועד ואז יצאו שניים לבנים, איזה חמודים! אני נהנה לספר עליהם; שניים לבנים, כל מה שעליהם לבן, שניים כנפיים קטנים, שניים מפה ושניים מפה, בשניים יכסה פניו ובשניים יעופף, עומדים ככה, תענוג להסתכל עליהם...והתחילו! הרי לאן דנו אותי, רבותי? לגהינם דנו אותי, לגהינם!

רק חיכו עד לזמן של השניים האלה, והתחילו השניים האלה לצעוק בקולי קולות, בקולי קולות: "אנחנו רוצים לעלות לבית-דין צדק, אנחנו רוצים לעלות לבית-דין צדק! אנחנו מערערים!" וצועקים צעקות שהם מערערים למעלה, עד שנתנו לנו רשות... דנו בסוגיה שלנו ומורידים אותנו לעולם הזה, ירדנו לבית העלמין, ואני רואה מעל המקום שהתחלתי את העבודה שלי; מגיל 13, שילדים משחקים ב'גוגויים', בכל מיני דברים. העיסוק שלי היה רק בענייני הקבורה! הייתי מהקטנות שלי רץ איפה שיש נפטר, או איפה שיש חולה, אני יושב איתו, עד לצאת הנשמה. את אותם אנשים, רבותי, כולם עומדים ליד הקבר שלהם ושמחים לקבל אותי: "ברוך הבא מסעוד! ברוך הבא מסעוד!"

אני שמח לראות אותם, ומשם ממשיכים הלאה, הגענו עד לבית העלמין! כולם עומדים ככה, חמש שורות של חיילים בלבן, צדיקים שנתנו גופם על קידוש השם, אני רואה אותם ואת אחי המנוח עומד פה בהתחלה עם כל החיילים האלה והם מסנגרים עלי, הם הסנגורים שלי, ולעומת זאת, השחורים עם הגלימות השחורות מסתכלים עלי בעיניים יוקדות אש, מלאכי חבלה... ואני בפחד מהם עד שצעקו עליהם: "אין לכם רשות להיות פה!" ואז אני רואה את כולם: "מסעוד הגיע! מסעוד הגיע! מסעוד הגיע! ברוך הבא! ברוך הבא! ברוך הבא!" והייתה שמחה גדולה, וסילקו את השניים האלה מעלי שהיו מקטרגים ומסתכלים עלי בצורה אכזרית!

רבותי! משם אנו עולים לבית-דין צדק. בבית-דין צדק אני רואה עשרים ושלושה דיינים. עשרים ושניים בהתחלה, ואחד... וכולם באים איתי, ומצד ימין באים איתי החיילים, ומצד שמאל באים איתי מלאכי חבלה...עד שנכנס מורנו ורבנו הקדוש, הוא מרן ה"בן איש חי" הקדוש. הבן איש חי נכנס כמו ציפור ומסובבים אותו רבנים והוא יושב באמצע.

פה מתחיל הכאב והצער שלי כי חשבתי שאני צדיק! לדבר בשבת בבית-הכנסת, כשספר תורה יוצא... אנחנו מסלקים את הקב"ה מהמקום שלו!

כשאתה רואה עשרים ושלושה דיינים, וזה בית-דין צדק, מה אומרים? "צדק צדק תרדוף! צדק צדק תרדוף!" אני רואה את הבן איש חי הקדוש; כשאני אומר 'הבן איש חי' הגוף שלי מצטמרר, ואז המלאכי חבלה, צועקים עלי: "רע! רשע! תשתוק! אין לך רשות לדבר!" ומצד שני אני שומע: "יש לו רשות לדבר! אנחנו נדבר! אנחנו נעשה מה שצריך בשבילו!"

ומפה מתחיל הצדיק לקום מלוא קומתו, אני רואה אותו יושב בכסא שלו, מסתכלים עלי כולם, כולם עם המסווה עליהם, מסתכלים עלי ומתחילים הדיונים, עוד פעם, כמו שהיה למעלה בבית-דין הראשון. רבותי! עד שנכנסנו לשם, אנחנו שומעים שלוש פעמים: "מסעוד! לבית-דין צדק!" שמה עשרים ושלושה דיינים. מה הם רבותי? סנהדרי קטנה, עשרים ושלושה דיינים, וארבעה סופרים... התיקים שלי מגיעים, ואז התחילו העונשים! פה מתחילה הבעיה שלי.

רבותי! באותו הזמן התחילו הדיינים לספור ואתה רואה את המסך יורד, להבדיל בין קודש לחול, כאילו אתה הולך לסרט. ומכאן צועקים לך: "רע! רשע!" ומכאן: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", שלוש פעמים, וכולי רועד, כולי נאנח, ואין לי רשות לדבר... התחילו להביא את העבירות שלי, וממה התחילו? הראשונה - על דיבור בבית הכנסת! לקחו אותי כמו כבש קטן ושמו אותי בפינה והרביצו לי עם שוט ברזל, על מה? על עניין של דיבור בבית-כנסת. וכולי צועק! צועק ובוכה, אבל אין מי שירחם עלי! אין! ומשמה צועקים: "רע! רשע!" חוץ מהשניים האלה שאומרים: "תרחמו עליו! תרחמו עליו!"

דבר שני - על עניין שמירת שבת. אני הייתי רשע, רע: חטאתי, עוויתי, פשעתי. מראים לך עם מי דיברת כשספר תורה פתוח: "חיללת את הקודשים, ספר תורה פתוח, ואז אתה דיברת... קח עוד שלושים ותשע מכות!" ואני צועק לשמיים: "אבא שבשמיים! תרחם עלי, אבא!" ואני בוכה וצועק, ואלה שתקו! אלה הלבנים בפחד... והגענו לענין חילול שבת. "אתה עושה את עצמך דתי?! אתה עושה את עצמך טוב?! אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה! על מה הענישו אותי? על מלאכת בורר, סה"כ על מלאכת בורר, רבותי! אנחנו דשים בעקבותינו: כל דבר קטן, אז מה? אז זה קטן? על זה הענישו אותי בפינה! בצורה אכזרית... ומרביצים, ומה עוד עשיתי? כעסתי בשבת וקיללתי את עצמי וישבתי בפינה בבית על זה שעיצבנו אותי בשבת, ואני עוד מקבל על זה מכות. "ריבונו של עולם איפה כל המצוות שעשיתי?"

הגופה שלי בינתיים הולכת לבית-החולים, אבל אני בעולם האמת ממשיך לקבל מכות. על מה? על הוצאת זרע לבטלה! למה מי אתה? ראית ביום, חשבת בלילה, עשית מה שעשית!

זורקים אותי מלמעלה ואומרים: "ככה יעשה לאיש אשר מרד בקונו!" לאן מורידים אותי, רבותי? הלוואי במכה אחת קטנה... תיקח! קח! קח! ואני כולי רועד. רבותי! נשרפתי במים רותחים! על מה? על הוצאת זרע לבטלה! אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי! שראיתי נשים, הסתכלתי עליהם בחוץ, בלי ידיעה! זאת אומרת על זה שהסתכלתי, אלו מלמעלה, הטבילו אותי בתוך חבית גדולה של מים רותחים, כאב כזה עד שאתה כולך אדום אדום, ועוד פעם חוזרים על זה הדרך, ועוד פעם חוזרים על זה הדרך שלוש פעמים! ואחר כך דנים אותי עוד פעם על עניין של דיבור, איפה? בבית-המדרש. היית בבית-המדרש? דיברת? על מה? רבותי! על לשון הרע! קשה הדבר הזה, רבותי. על לשון הרע שדיברתי, במה? בטלפון! על זה קיבלתי עונש הכי גדול: "עם מי דיברת? מה אמרו לך? עבירה עשית, בוא תקבל את העונש שלה, על מה? על לשון הרע!

אחד מהשחורים האלה, מלאכי חבלה, תופסים לי את הלשון ומגרדים לי אותה עם מסרק, ואני צועק: "הצילו אותי!" ואלה צועקים לי: "רשע!" ואלה אומרים: "ברוך דיין האמת, ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", ועוד פעם על עניין לשון הרע, בפעם הראשונה, בפעם השנייה, בפעם השלישית, וזהו! כולי נוטף דם! רבותי! כולי אש! הגוף כולו נשרף! אחר כך נתנה לי הזדמנות לעשות ארבע מיתות בית-דין, ארבע מיתות בית-דין לכפר על העבירות שלי, ואז רבותי, עברתי את העניין של סקילה, שריפה, הרג וחנק, ואמרו: "וככה יעשה לאיש אשר מרד בקונו!"

וככה אני מקבל סלע גדול על הבטן שלי, על הגוף שלי, עד שאני מתרסק לחתיכות, וחוזרים על זה שבע פעמים...שריפה, רבותי, עשו לי באמת! אוי ואבוי לי! אוי לנשמתי, שהיא נטמאה! שלא ידעתי לשמור אותה! על כסא לבן אנשים לבנים ושלושה שחורים, או ארבעה, מסתכלים עלי, ואז מחברים את זה כמו כסא חשמלי מכף רגל ועד ראש, מסובבים עליך עד שהשערות נשרפות ויוצא ממך ניצוצות של אש, על מה? על לשון הרע ועל דברים שעשית בלי שאף אחד יראה, "אם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?!" הקב"ה יודע תעלומות, גם זה שהסתתרתי לא עזר לי. אחר כך חזרנו לבית-דין ושם היו מאזניים גדולים משקל מפה ומשקל מפה, עבירות ומצוות. אני רועד כולי, הביאו את כל העבירות שלי, כולל המלאכי חבלה השחורים; כולם קפצו, והשניים שהיו איתי היו הראשונים שקפצו למעלה.

דנו אותי לפי מה שכתוב בספרים בראשונה, דנו אותי בשנייה וממשיכים להביא את הספרים שלי. מה יוצא? אולי איזה עשרה מלאכים קטנים ככה, ואני רואה שמה מהצד השני יוצאים איזה עשרה, או עשרים בערך, לבנים. כולם לבושים לבן. אלה עורכי הדין שלי מהמצוות שלי. שלחו אותנו באותו הזמן עד שהלכנו לבתים בצורת "איגלו", בתים עגולים, שבהם יש מקומות שהאור שלהם מכובה לגמרי, אתה אפילו לא רואה אור קטן. אני עם הלב הרחמן שלי אמרתי: "אני אדליק להם נר אחד קטן שיהיה להם אור במקום".

ואז נפתחו הדלתות: "ברוך הבא אשר! ברוך הבא מסעוד!" מכל מקום אור, מכל מקום האורות נדלקים, ואז הם עזבו הבתים העגולים ובאו איתי לבית-דין. אחד יצא ככה, עמד לידם: "הנה הוא זה שעזר לי! הוא שהציל אותי! הוא רחץ לי את הבית! הוא ניקה לי את הבית!" רבותי! מי אלה? אלה הגלמודים, לקחתי אותם מיום קטנותי, עד יום מותי. תמיד כל קדיש שאמרתי... אסור לי לדבר על זה! אבל אני מספר בשביל לקרב את אחינו לאביהם שבשמיים. בן-אדם עושה מצווה, שיעשה גם למי שאין מי שיעשה עליהם מצווה, או קדיש, או השכבה, או להדליק להם נרות למי שאין מי שידליק להם נרות. אני עושה את זה כל יום והם באים עם האנשים וצועקים: "למה? הוא הציל אותנו! לא היה לי במה לעשות אוכל הוא בא והאכיל אותי".

מה האוכל הזה, רבותי? אלו 'השכבות' שהייתי עושה אותן לחיילים שלי, וכל חייל שאני עובר, אני עושה להם השכבה כל יום שישי, גם אם היו שמה מאתיים שאין להם מי שיקרא עליהם השכבה. וימים שלא היה לי מה לעשות הייתי מנקה להם את הקברים. באותו זמן עלינו לבית-הדין וכל אחד עולה לשם ועוזר לי. "אהה!" אני אומר: "אין כמוהם!" עמדו כמו אריות! אלה צועקים ואלה צועקים הייתה מלחמה בין השחורים לבין הלבנים; אלו המקטרגים מלאכי החבלה, ואלו השניים, הלבנים וכל החיילים שלי, זאת אומרת שאני במצב ירוד למטה. ואז הביאו את הבגדים שלי. רבותי! איזה בגדים שלי? הבגדים שלי מאז שהייתי קטן, שהתחלתי להיות בחברה קדישא, עד שקרה לי המקרה, עם הבגדים האלה, עם הנעליים שלי ועם הזיעה שעליהם על כף המאזניים, והכף נטתה הצידה, והשניים האלה שלי שתופסים לי את הידיים, גם אלה עומדים בצורה כזאת חזקים, ואלה השניים שפה, עומדים גם הם בכעס: "לא! זהו! זהו! לא מסכימים!" והלבנים שלי גם לא הסכימו: "אנחנו רוצים את כל הבעיות שלו!"

ואז התחילו הייסורים שלי להגיע ואז עלינו למעלה, עלו הזכויות שלנו, עלו למעלה, ברוך השם! ומשם אנחנו עולים לבית-דין העליון! שמה רבותי, סנהדרי גדולה! שבעים ואחד דיינים, וארבעה סופרים. כל מי שהיה איתי בא. אני רואה אחד עם כל התיקים שלי והוא אומר להם: "קחו אותו מפה! קחו אותו מפה!" ואני חשבתי שתיכף יקחו אותי לגהינם! אבל לקחו אותי למקווה. זה כמו המקווה של האר"י הקדוש בצפת, מים קרים, תענוג להיכנס לשם. שם טבלו אותי שבע פעמים ואז אמר להם אחד משבעים הדיינים: "קחו אותו!" ואנחנו הולכים והולכים עד שאני רואה גינה ירוקה, מים מבעבעים בצדדים, הכול ירוק ויש בית לבן שמה בצד, איזו שמחה! איזה תענוג! אני אמרתי: "בבקשה, אני יכול לשבת?" ענו לי: בבקשה! זה המקום שלך, תשב, תשב!" אני מקבל את המקום שלי בעולם האמת, ישבתי שם במקום הזה והייתה לי שמחה שאין כדוגמתה, הייתי שמח עד השמיים... ואז אנחנו עולים בחזרה לבית-דין העליון; מאיפה שיצאתי חזרתי, ואחד קם מלא קומתו ככה בצורה כזו קם מהכיסא שלו, מסתכל עלי בצורה כזו: "אנחנו לא רוצים לראות אותך פה! לא רוצים לראות אותך פה! תבוא אלי! אני רוצה לראות אותך אצלי במירון!" רבותי מי זה היה? זה היה התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זכר צדיק וקדוש לברכה. אני זכיתי לראות את רבי שמעון בר יוחאי! הוא נראה מבוגר, מבוגר עם זקן ארוך ולבן. יושב על ידו בנו, צעיר לימים, אין לי ידיעה בן כמה... אז רבי שמעון בר יוחאי נתן לי על המצח שלוש מכות עדינות ומייד אני הולך וחוזר לאותו מקום ורואה הכל בחזיון, פה אני חוזה מה יקרה איתי בעתיד או מה שהיה צריך לקרות.

כשחזרתי ראיתי את הכל בחדר הניתוח, את הרופאים, את האחיות ואת כל הניתוח שעשו לי, אני רואה כל אחד ואחד מה הוא עושה עד שקיבלתי שמה התקפת לב. עשו לי מכה ראשונה, מכה שנייה, ואז נפטרתי מן העולם! הביאו אותי לפה לקריית-שמונה, פה לבית רחיצה שהייתי שמה רוחץ כמה שנים ואני רואה את כולם מלמעלה איך שהם עושים לי ארבע מיתות בית דין.

פעם ראשונה שאני רואה שמוציאים אותי מחדר הטהרה, הבן שלי בפעם הראשונה אחרי עשרים ושתיים שנה שלא היה לנו קשר, אני רואה אותו בא ליד הקבר שלי וצועק: "אבא! אבא! מחילה!" והוא קורע את הבגדים שלו וקורא קדיש, ומשמה מובילים אותי לכיוון הקבר שלי! כשמישהו בא ונגע בפנים שלי להיפרד ממני - חזרתי לגוף שלי! בערך חודש וחצי הייתי כמו תינוק, אוכל, שותה, ישן, לא יודע מי נכנס מי יצא, עד שיום אחד אני חולם בין בהקיץ בין בישן שאחד אומר לי: "בני! קום תספר את מה שעברת, קום להחיש את הגאולה! קום להחיש את הגאולה! לא לעכב את הגאולה, תספר!"

אמרתי: "וכי מי אתה?" אמר לי: "אני אחד מעשרה הרוגי מלכות!"

(מכלוף): אחרי חודש וחצי הוא התחיל להתאושש, ואז העברתי אותו ל'אלישע' לשיקום. בדרך שלי מצפת לכיוון אלישע הכול היה מעורפל. בדרך אני שואל אותו: "אני רוצה לדעת עכשיו, אתה לא היית איתי ארבעים וחמש דקות, ספר לי מה ראית?"

הדבר הראשון שהוא אמר לי: "אתה דיברת עם הקב"ה ואמרת לו..." במילים מפורשות מילה במילה מה שאני אמרתי לקב"ה הוא אמר לי. אמרתי לו: "איך יכול להיות? אתה היית בחדר השני, לא יכול להיות! אמר לי: "אני הייתי מעליך כמו יונה".

(מסעוד): כשחזרתי לבית עשיתי להם ממש בלאגן. הייתי אומר להם: "אני רוצה ללכת למירון, קחו אותי למירון, קחו אותי למירון, אני רוצה רוצה לראות את רבי שמעון! אני רוצה לראות את רבי שמעון!" מכלוף לקח אותי על כפות ידיו, הוא והבן שלי לקחו אותי למירון, שם התפללנו ועשינו סעודת הודיה אצל רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עליכם, זכותו יגן עלינו ועל כל עמו ישראל, אמן כן יהי רצון.

לצפייה בסרט לחץ כאן