בס"ד

הרת עולם

בבוקר הייתי קמה ומסביב עוני בכל פינה, לאחר 25 שנים שהספקתי לחוות חיי עוני ובמקביל חיי עושר הגעתי למסקנה חד משמעית לא עושר ולא עוני הם תכלית החיים.. כל חיי חייתי במחשבה שהיופי עומד לי ליתרון למרות כל הקשיים בדרך, אך הזמן לימד אותי כי היופי עמד לי למכשול העיקרי בחיי. כמה הייתי רוצה להיות מישהי אחרת ולא קולב לתפארת. רציתי לצעוק לעולם שאני אדם מעבר ליופי, לכח ולעוצמה ששידרתי. רציתי בסך הכל להיות אדם רגיל ללא כל דופי, לא יפה יותר, לא מוצלחת יותר - אדם!

מיד הבכי הגיע, התקשרתי לבעלי ובישרתי לו את הבשורה המרה שלא יכולים להיות לנו ילדים, אך בעלי עם אמונה גדולה יותר משלי, אמר לי: "אל תדאגי נלך לרב ונקבל ברכה". משם פנינו לרב לקבל את ברכתו, כשנכנסתי לרב הוא הביט, חייך ואמר: 'את באמת רוצה להביא ילדים לעולם?!' הוא אמר בנחרצות: 'אם כן עלייך לבצע שלושה דברים שאם תבצעי אותם תיפקדי: עלייך לשמור טהרת משפחה כהלכה, לשמור שבת כהלכתה ולפני השינה לקרוא מ"קיצור שולחן ערוך".

מילא שלא כל-כך הבנתי על מה הוא מדבר, הרי שבת זה היום החופשי היחיד שהיה לי, אך הוא אמר וסיכם: 'אם תבצעי את שלושת הדברים הללו תוך שלושה חודשים מהיום את בהריון! וכמובן שתפסיקי לעשות את כל הצילומים'. יצאנו משם מפוקפקים ולא מאמינים... כדברי הרב שמרנו טהרת המשפחה, שמרנו שבת וקראנו מקיצור שולחן ערוך - שלושה חודשים ואני נפקדת! אני בהריון!

זה היה כל-כך מרגש לגלות שאני שהרופא אמר לי שאני לא יכולה להביא ילדים לעולם – והנה נפקדנו! השמחה היתה גדולה, האושר היה ניצחי, אך לא טרחתי לומר תודה לבורא עולם, ולא טרחתי לומר לרב תודה, קיבלתי כרגיל את מה שרציתי.

בשבוע שביעי בדיקה שגרתית, מודיעים לי שיש לי תאומות זהות, לא רק שנפקדתי, נפקדתי בתאומות זהות, קבלתי כפול! איזה שמחה גדולה הייתה בביתי, בעלי ואני מאושרים מאי פעם, חודש חמישי הגיע, הלכנו לבדיקה שגרתית בעלי ואני, הרופא נעשה חיוור, הביט ואמר: 'מכאן מיד לבית החולים!' ניסינו לשאול: 'למה? מה קרה?' הוא אמר: 'לא, אני לא יכול להסביר, יסבירו לכם שמה!' פנינו לבית החולים כשבמסדרון אני הולכת ומחפשת קצה של שמיים כחולים, לא מוצאת רק מסדרון ארוך אל הלא נודע, הרגשתי שמשהו כבד עומד להתרחש.

הגעתי למחלקת יולדות, פנה הפרופסור ואמר: 'יש לך תסמונת מאד נדירה שנקראת טי.טי.אס זו תסמונת שקורת לתאומים זהים במקרים נדירים ביותר בעולם, התסמונת הזו היא, שאחד מהתאומים מקבל הרבה יותר דם ולשני אין דם, אין מעברים, כלי דם מחוברים, הכל מסובך, אחד מתפתח ואחד לא, תמי, עלייך לבצע הפלה מיידית!'

רק אשה יכולה, רק אשה בהריון, רק אמא יכולה להבין שרוצים לקחת ממנה חיים, עובר, ילד. מילותיו של הפרופסור היו כה חדות מלוות באדישות מלאת נסיון, עד כי הוא לא הבחין כאילו לקח סכין וחתך צד אחד מגופי.

הדמעות של בעלי כבר היו בעיניים, לפתע כל החדר נהיה שחור, לא ראיתי כלום, התנתקתי מהגשמיות הרובצת שחייתי בה כל-כך, קול פנימי עמוק שאני לא יודעת להסביר אותו עד עצם היום הזה, צעק החוצה, אני לא מבצעת הפלה!!! עכשיו לדמעות מלווה קול, קול שרוצה לזעוק חזק בקול רם, לעולם, לשמיים: 'אלוקים! זה אתה?! 'אני לא מבצעת הפלה!!!' אני את החיים האלו רוצה והפרופסור מסתכל ואמר: 'חבל על כל נסיון, אין סיכוי להריון הזה, אני מכיר את התסמונת מקרוב ואין סיכוי, ולא רק שאין סיכוי אלא ההריון הזה יכול גם להמית אותך, יש לך סיכון'.

ישבתי שם שאני נחושה בדעתי שאני לא מבצעת הפלה, אני לא יודעת מאיפה היה לי את הכח להאמין אך ודאי שזה מה' יתברך, כח להאמין ולא לבצע את ההפלה, הפרופסור אמר לאחר מכן: 'תשמעי, יש סיכוי קלוש ביותר שבבלגיה יבצעו לך ניתוח מסובך ונדיר מסוגו, סיכויי ההצלחה הוא שני אחוז, כך שחבל לך אפילו לטוס'.

ואז מתוך הכאב היגון והצער מתחתית הבור הכי עמוק שניתן להגיע לראשונה מזה 25 שנים במעמד הכי מצער שחויתי כל חיי, מתוך החושך והאפלה התחלתי לשאול ולשאול למה? למה אני? למה לי? למה עכשיו? התחלתי לשאול שאלות, קיבלתי רמזים לא פעם כמו כולם מהקב"ה, אך לא התייחסתי... כבר לא רציתי לעשות שום דבר, לא לאכול, לא לשתות ולא לראות איש - אלא רק להתפלל להקב"ה שיציל אותי, שיושיע אותי, כן לקב"ה! ולמה לא התפללתי אליו עד היום? למה לא עשיתי את מה שהוא ציוה בתוך ספר שלם של מצוות וחוקים?! היום אני כבר מחפשת אחר האמת.

כל יום בזמן ביקור רופאים הייתי שומעת תבצעי הפלה, אין סיכוי להריון, כששכבתי בבית החולים, פתחתי את התיק שלי והוצאתי משם את אותו ספר תהילים קטן שבעלי קנה לי אחרי שבועיים שהכרנו, כבר ידעתי שאני את בקשותיי מבקשת רק מה' יתברך, דיברתי רק אליו, התחננתי והתפללתי לה' יתברך מספר התהלים הקדוש, הדבר היחיד שניחם אותי ועזר לי זה היה להתפלל.

פתאום הרב פירר אמר שעליי לטוס, הוא מכיר את התסמונת, הוא אמר לי: 'אל תוותרי גם אם תחזרי עם אחת משם, תסעי!'

היום יום שבת, שלושה ימים לפני הטיסה הקשה ביותר בחיי, ידיי אוחזות בבטני בשתי בנותיי כשחייהם על סף מוות, אני מול המראה מסדרת בד ארוך על ראשי, יום שני מגיע, יום הגורלי בחיי, הייתי בשמחה שקרית, חשבתי שיש לי הכל אך לא היה לי כלום! ניסיתי לארוז מזוודה - יש לי את החצאית הלבנה של יום כיפור מייד לבשתי אותה, פתחתי את הארון של החורף ולבשתי על עצמי מעיל ארוך כשחום אוגוסט בחוץ - חום אימים, אך לבשתי אמונה גדולה שה' יתברך יתן לי להרגיש שאני בת יהודיה כשרה וטובה.

כעבור ארבע שעות קשות אני מגיעה לבלגיה לאוניברסיטה שמתמחה במקרים הנדירים הללו, אני נכנסת לתוך חדר עם מכשור המתקדם ביותר, הכל קר כאן, הכל קפוא כאן, המאכלים לא כשרים, לא אכלתי יום ולילה שלמים, יום למחרת יום רביעי, יום קשה ביותר אחרי לילה שאני עם כאבים איומים בכל הגוף, הבטתי השמימה ואמרתי: 'בורא עולם תעזור לי לעבור את הנסיון הקשה הזה!', לא לחינם לא אכלתי כמה ימים, אני שלושה ימים בצום התפללתי לה': 'בורא עולם! אבי מלכי! יודעת אני כי הייתי בדרך לא טובה, כל רצוני לעלות על דרך המלך להיות בת טובה וכשרה שתהיה אב גאה לבת שמגיע לה להיות יהודיה, רחם עלי, רחם עלי, מתוך העוני שלי לוקחת אני את בגדי הצניעות ומכסה את גופי וראשי כפי שציוית, ותהפוך עלי גורלי ואצא כששתי בנותיי בידי בריאות ושלמות, לעולם לא אסור מדרכך נשבעתי בזאת שאזכה שאכסה ראשי וגופי בצניעות וכל חיי יהיו לשם שמיים, ברכני אבא שבשמיים!'

אני מתפללת לה' יתברך וכבר קוראים לי לחדר ניתוח, ליום הגורלי בחיי, יום שבו אני מונחת בין חיים ומוות. בדיקה אחרונה, אולטרסאונד אחרון, הרופא אומר בהצלחה! החדר היה קפוא, הוא לובש כפפות ומכבה את האור, אני עוצמת את עיניי לראות אתכן בנותיי שלי: 'בנות יקרות שלי, לאור שאתן רואות כעת קוראים "אמא", אני מדברת אליכם ממעמקי נשמתי, אנא תבטיחו לי שתשמרו ותגנו אחת על השניה, ואל תעזבו אותי אנא תבטיחו לי שלא תניחו לאחת מכן למות, אנא בנות יקרות שלי תבטיחו נא לבורא עולם שתמיד תהיינה בדרך המלך, רק ככה ישמרו עלינו מכל משמר, תהיינה חזקות מכל רוח שתבוא בדרך, וכמה שהדרך תהיה קשה וכמה נסיונות שיבואו עליכם – תלחמו! וכשיבוא יום האמת יום הדין אל יהיה פחד בליבכם זהו השכר שיוענק לכם, תתפללו יחד אל אבינו מלכנו אנא ה' הושיעה נא! אנא ה' הצליחה נא!'

ופתאום משום מקום החדר נעשה קפוא, כאילו נכנסה רוח אלוקית, חשבתי שאני הוזה או מדמיינת אך זה קרה, מבטו של הרופא השתנה, הוא קימט את גבותיו, הוא לא הבין מה מתרחש, הוא מנסה לראות אולי המכונה התקלקלה, אולי הוא לא רואה טוב, הוא בודק את המכונה, אסיף בעלי מנסה להעיר אותי ואנו מבחינים שמשהו מתרחש, הלחץ עוד יותר גובר והוא מנער את המכשיר, הוא חשב שנשתבשה עליו דעתו, הוא מדבר עם עצמו ואנחנו לא מבינים מה הוא מדבר, לא הבנו את השפה - נבהלנו עוד יותר, הבטנו אחד על השני, מה קורה כאן?

הרופא עזב את החדר בריצה אחרי 45 דקות שהוא מנסה בסך הכל לראות את תנוחת העוברים כדי לדעת איך לגשת לניתוח. הוא נכנס עם רופא אחר ועכשיו שניהם עושים את הבדיקה, הם מדברים ביניהם חצי בלגית חצי אנגלית ואנחנו מנסים להבין אבל לא אומרים לנו חצי מילה. ארבעה רופאים ארבע פעמים לאחר ארבעה ימים של בדיקות חוזרות והם לא מבינים וגם אנחנו לא מבינים מה קורה, האסיסטנטית החלה לבכות ופשוט ישבה אחורה על הכסא והם שולחים אותנו לחדר כשאני בטוחה שאיבדתי את הכל, איבדתי את ההריון, הם לא יודעים מה להגיד, חשבנו על הגרוע מכל, התחלתי להזיע ביותר חששתי מהגרוע מכל... הפרופסור שהגיע לפנות בוקר מרוסיה מביט עלינו בתימהון וכך הוא אומר: 'תראו, אנחנו די מבולבלים, אנחנו לא מבינים מה התרחש בחדר הניתוח עכשיו, התוצאות של הבדיקות שעשינו כרגע נוגדות את כל הממצאים שיש בידינו וזה מאד מוזר, לא חווינו תופעה כזו מאז שאנו יודעים על התסמונת, לא רק שלא יהיה ניתוח אלא להתערב כירורגית ברחם שלך זה מסוכן ובלתי אפשרי, עוד לא קרה שהגיע מטופלת עם תסמונת טי.טי.אס ולא התערבנו כירורגית ברחם, מבחינתנו את חוזרת הביתה עם שני עוברים בריאים ושלמים!!!'

הבטנו אחד בשני בבכי ולא היינו בטוחים למשמע אוזנינו, רק הבנו שלא יתקיים שום ניתוח, רגע לפני שהם עוזבים את החדר פונה אלי האסיסטנטית ואומרת: 'אני רוצה לומר לכם שמה שעברתם עכשיו בחדר הניתוח שלנו כאן בבריסל היה נס מהאלוקים שלכם! עוד לא ראיתי דבר כזה' ועזבה את החדר בפנים המומות.

הבכי שפרץ מתוכי כמו סכר שנפתח לרווחה יצא החוצה ויצא ללא סוף ובעיקר מהידיעה שזכיתי אני לראות נס במו עיניי, לא אולי היה נס - אלא היה פה עכשיו נס גדול יותר מתמיד, הבנתי שאני מדרך ה' לא סוטה, הבנתי את תכלית חיי, את הסיבה לקיומי, הבנתי שאני בת לאב יחיד וקדוש, ולכן עלינו לשבח להלל לפאר ולרומם את היחיד בורא עולם - יודע התעלומות.

מאז לא הנחתי לדמעות לשוב, עכשיו שאני יודעת שאני בדרך ה' אינני חוששת מדבר, אמונתי בה' הפכה כאדם עיוור שלא רואה אלא רק את דרכו של ה' - הבנתי שאמת יש רק אחת!!! יום רביעי שכבר הבינו שהכל בסדר חזרנו לארץ, ג' באלול הגיע, אני באה לבדיקה שגרתית בבית החולים, נכנסתי לקרדיולוג והוא אמר לי: 'גשי מייד לפרופסור שלך!' זה היה מוזר, לא הבנתי שאני נכנסת לחדר לידה, מעכשיו לעכשיו תוך 5 דקות הייתי מורדמת, זה היה בעשר בבוקר, באחת עשרה בלילה אני מתעוררת כשנודע לי שנולדו שתי בנותיי תהילה ואודליה במשקלים של כשמונה מאות גרם, הן נולדו בריאות ושלמות בכל איבריהם טה ורות וזכות וכמובן שנולדו כבנות מלך לאבינו שבשמים!!! ליבי זועק השמימה לולי שהייתי מקבלת את אמונתי בה' - היום לא הייתי במעמד מרהיב זה, אם חס וחלילה הייתי מקשיבה לרופאים בוקר וערב לבצע הפלה רחמנא ליצלן...

עם אמונה חזקה בלב, אם יש לך אמונה של בת ישראל אמיתית בה' יתברך שהכל בידו ורק הוא קובע, רק אמונה ולהתפלל אל מי שיצר וברא אותנו, אל ה' יתברך... מי יתן ונבין כולנו כעם אחד את גדולתו של ה' יתברך. אמן, כן יהי רצון.